<h1>פירוש הר"א אב"ד בעל האשכול — ב"ב</h1>
<h2>דף ה:</h2>
[ב"ב צ' ע"א] ואין מוסיפין על המדות יותר משתות והמשתכר וכו'. כגון חנוני שקונה יין ופירות מן הסיטון הרבה ביחד כדי למכור מעט מעט, אל ישתכר יותר משתות. וכגון שלא הוקר השער ותקנת חכמים היא זו שלא ישתכר יותר משום אפקועי תרעא, שמביאין תבואה לכאן ומפני שיראו שיוסיפו על המדות יוקירו. ומשיכנס היוקר מייקרין יותר מכדי התוספת. אי הכי שתות נמי לא לעביד. משום האי טעמא גופיה. אלא משום הכי אין מוסיפין יותר משתות, משום דאותו מכר דהוי אונאה עכשיו, ואין שניהם יכולים לחזור בהן בשאין מוסיפין אלא שתות. ליהוי ביטול מקח. אם נוסיף יותר משתות. ולא נכון לעשות תקנה שיתבטלו המכירות על ידה. והיכי דמי, כגון החמרים שרגילין להביא תבואה לכאן ליתן קב בה' דינרין, וכשהוסיפו על המדות שתות והם לא ידעו יתנו כמו כן מן החמשה קבין בחמשה דינרין, ונמצא דנתאנה שתות, דששת קבין יש בהני חמשה, ויחזיר לו האונאה, ויהיה המקח קיים. אבל אם הוסיפו עליו יותר משתות הוי מקח בטל. והאמר רבא כל דבר שבמדה וכו'. דלא הוי פסידא לתגרא. שיבא מעיר אחרת שאמרו שמשתכר שתות, וכשלא הוסיפו כי אם שתות שהיה לו להרויח לא הפסיד מקרן שלו כלום, אבל אם יוסיפו יותר משתות אית ליה פסידא מן הקרן שלו. פסידא הוא דלא ליהוי וכו' אמר שמואל קרא אשכח ודרש. דלא פירש קרא ארווחא דתגרא של עשרים שקלים אלא עשרים וחמשה שקלים, חמשה עשר שקל, שלשת חשבונות הללו ביחד המנה יהיה לכם. דיש מנה של ט"ו סלעים ויש מנה שהוא כ' סלעים ויש שהוא כ"ה סלעים, ולכך נאמר שלשת המנים המנה של קודש יהיה לכם.
<h2>דף ז:</h2>
[ב"ב פ' ע"א] חלות דבש מניח שתי חלות. שמניח שתי חלות לימות הגשמים לפרנסת הדבורים. ופירש רב חננאל ז"ל דהכי מפורש בתוספתא [פ"ד ה"ה] שהן שתי חלות החיצונות. אינו יוצא מידי מאכל לעולם. אפילו בכוורתו. דלא בעי מחשבה, דמסתמא למאכל אדם קיימי, ואע"פ שיש עת שהדבורים אוכלות אותו, אינו יוצא מידי מאכל עד שיקצהו בפיו למאכל דבורים. אי נמי דווקא בכוורתו הוי אוכל אבל אם זב מכוורתו הוי משקה מסתמא עד שחישב עליו לאכילה. לא אוכל. לטמא אחרים [בכביצה]. ולא משקה. לטמא ברביעית, עד שיחשב עליו. ומיהו לעצמו מקבל אוכל טומאה בכל שהו, כדתניא בתורת כהנים [פ' שמיני] מכל האוכל אשר יאכל. אבל האי דבש בכוורתו אין לו תורת אוכל כלל אפילו לקבל טומאה. לאותן שתי חלות. דקיימי למאכל דבורים. רבא אמר ר' אליעזר היא. משום דסתם דבש לא משמע ליה שתי חלות, אלא כל דבש של כוורת, הילכך ניחא ליה לרבא טפי לאוקומה כיחידאה. ואפילו מחשבה לא מהני לר' אליעזר, דכמחובר דמי. פי' אבל לעולם לרבנן הם הכי נמי דלא צריך מחשבה.
[ב"ב פ' ע"ב] דבש הזב מכוורתו אינו אוכל ולא משקה (ולא) בשלמא לאביי אע"ג דזב מוקצה הוא. שהרי באותן שתי חלות הם, דמסתמא מקצה אותן מאכילת [אדם] ומקצה אותן לפרנסת דבורים בימות הגשמים. אלא לרבא. דלא בעי לאוקומי בשתי חלות. קשיא. דאיהו אמר הא מני ר' אליעזר היא דאמר [הרי הוא כקרקע, הא] רבי אליעזר לא אמר הרי הוא כקרקע אלא בזמן שהוא בכוורתו, אבל בזמן שזב מכוורתו תלוש הוא, אמאי אינו לא אוכל ולא משקה אם איתה דלא בעי מחשבה, וקשיא לרב כהנא דאמר לא בעי מחשבה. כגון דזב על גבי כלי מאוס. ולכך אינו חשוב לא אוכל ולא משקה. כגון שזב על גבי קשקשין. אבל לרבנן דחשבי ליה אוכל בתוך הכוורת לא בטיל מתורת אוכל אפילו זב על גבי קשקשין [עד] דיפסל מלאכול הכלב. חישב עליו לאכילה וכו' אלא לרבא. היכי מהניא מחשבה למחובר לשוויי כתלוש. והא לא מהניא מחשבה לפירות מחוברין בקרקע דניקבל טומאה במחשבה.
<h2>דף ח.</h2>
[ב"ב צ"ב ע"ב] גמל האוחר. כדאמרינן בבכורות [ח' ע"א] תשמישו של גמל אחור כנגד אחור. ובהמה בשעת תשמיש משתגע והורג. ורבותא קתני, גמל שאינו מועד לנגוח, וכל שכן שור. הרב ר' שמואל בשם זקינו.
<h2>דף יח.</h2>
[ב"ב ק"ז ע"ב] לוקח נוטל כחוש. דידו על התחתונה. לפיכך נותן המוכר ללוקח המקום הגרוע שבאותה שדה, דדילמא דמי החצי אמר לו. לפיכך נוטל מן הכחוש יותר מן החצי כדי דמי חצי שדה. והוא רווחא דמוכר, דרוצה אדם יותר בקב עידית משני קבין זיבורית. והאי דקתני משמנין כדגרסינן במסכת בכורות [י"ז ע"א] רחל שלא ביכרה וילדה שני זכרים ויצאו שני ראשים כאחד רבי יוסי אומר שניהם לכהן שנאמר הזכרים לי"י, דקסבר אפשר לצמצם. וחכ"א א"א לצמצם אלא אחד לו ואחד לכהן רבי טרפון אומר הכהן בורר לו את היפה. דקסבר הך דבריא נפק ברישא. ר"ע אומר משמנין ביניהן. מת אחד מהן ר"ט אומר יחלוקו ור"ע אומר המוציא מחבירו עליו הראיה. וקאמר ר' יוחנן בגמרא [י"ח ע"א] אהא דר"ע דאמר משמנין ביניהן, דכהן נוטל כחוש, ואמר ליה ר' חייא בר אבא והא אנן משמנין תנן, אמר ליה אדאכלת כפנייתא בבבל, שהיית מעדן עצמך ולא היית עוסק בתורה, תרגימנא מסיפא דקתני מת אחד מהן ר"ע אומר המוציא מחבירו עליו הראיה, ואי סלקא דעתך משמנין ביניהן דכי הדדי פלגי הכא נמי ליפלגו בהדדי. אלא ודאי מאי משמנין ביניהן שומן יהא ביניהן, דאי לא מייתי כהן ראייה מפסיד ואינו נוטל אלא כחוש, והשמן יהא לבעל הבית דעל הכהן להביא ראיה. והתם מפסיד כהן דשמא הכחוש היה שלו, דכיון דלא מייתי ראיה מפסיד. אבל הכא לא יפסיד לגמרי הלוקח השומן, דהדבר ידוע שכל החצי מכר לו והיה לו ליטול חצי היפה וחצי הכחוש, אלא משום דמצי למימר ליה דמי חצי השדה מכרתי לך ידו על התחתונה ליטול מן הכחוש בשוה חצי השדה. וזהו משמנין ביניהן, ששמין את השדה ואם עלו דמיה מאה דינר נותן ללוקח מה ששוה נ' דינר ובמקום הכחוש בשדה, שיד לוקח על התחתונה [ליקח] השדה הכחוש(ים) בדמי חצי השדה. וזהו פירוש "ביניהן". [משמנין תנן]. דמשמנין משמע, ביניהן דמשמע פלגי, דתרגומא ..... ונוטל חצי שדהו פירוש בדמי חצי שדה. וממאי דקתני בסיפא חציה בדרום אני מוכר לך משמנין ביניהן ונוטל חציה בדרום, ואמאי משמנין ביניהן, והא חציה בדרום אמר ליה. מה ספק יש בזה, ימדוד בחבל ויתן לו חציה בדרום. אלא ודאי שמין בדרום הן כחוש הן יפה, ומה ששוה חציה בדרום נותן לו מוכר ללוקח כנגד אותן הדמים באיזה רוח שירצה אפילו בכחוש, דיד לוקח על התחתונה. דדילמא זה שאמר חציה בדרום שומת חציה שבדרום קאמר ולא חציה שבדרום ממש. כן פירש רב חננאל ז"ל והרב ר' שמואל שסמך על דבריו. ומקבל עליו. המוכר לתת מחצי שדהו. מקום הגדר. לגדור חצי שדהו של הלוקח מכל צד מפני החיות שלא יכנסו לתוכה. דסתם מוכר חצי שדה כל צרכי השדה מכר לו. דהיכא דמכר לו שדה שלם מילתא פשיטא שמכר את כולו, ומה יוסיף לו עוד.
<h2>דף לז.</h2>
[ב"ב צ"ב ע"א] איתמר המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן וכו'. וכתב הגאון ר' יצחק ז"ל מדמקשינא אליבא דרב אי דליכא לאישתלומי מיניה לישקול תורא בזוזיה ופרקינן דאיכא לאישתלומי מיניה שמעינן דהיכא דאית ליה לאיניש זוזי גבי חבריה ואמר ליה שקיל מינאי מטלטלי או מידי אחרינא בזוזך ואיכא זוזי גביה לאו כל כמיניה דיהיב ליה מטלטלי בזוזיה אלא יהיב ליה זוזי כדאית ליה גביה. גרסינן באלו טריפות [חולין נ' ע"ב] תנו רבנן מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות מצד אחד כשרה משני צדדין טרפה, נמצא עליה קורט דם בידוע שהיא (שלשה ימים) קודם שחיטה, לא נמצא עליה קורט דם בידוע שהיא לאחר שחיטה, הוגלד פי המכה בידוע שהיא שלשה ימים קודם שחיטה, לא הוגלד פי המכה המוציא מחבירו עליו הראיה. למאי נפקא מינה למקח וממכר, להודיע כי מקח טעות הוא. ושנינו בפרק כל פסולי המוקדשין בבכורות [ל"ז ע"א] השוחט את הבכור ומכרו ונודע שלא הראהו, מה שאכלו אכלו ויחזיר להם את הדמים ומה שלא אכלו יקבל ויחזיר את הדמים. השוחט את הפרה ומכרה ונודע שהיא טרפה מה שאכלו אכלו ויחזיר להם את הדמים, ומה שלא אכלו יחזירו את הבשר ויחזיר להם את הדמים. מכרוהו לגוים או הטילוהו לכלבים ישלמו לו דמי בשר טרפה. ת"ר המוכר בשר לחבירו ונמצא בשר בכור פירות ונמצאו טבלים יין ונמצא יין נסך מה שאכלו אכלו ויחזיר להן את הדמים וכו' תניא המוכר עבד לחבירו ונמצא גנב או קוביוסטוס הגיעו. זהו לשון הגאון ר' יצחק ז"ל. ורב חננאל ז"ל פירש בזו ההלכה בזה הלשון, מדאקשינן ולחזי דמי היכי הוא, אי דבישרא אי דרידיא, ופרקינן כגון דאוקר בשרא וקם בדמי רידיא, ולא פרקינן אין הדמים ראייה. ש"מ שהדמים ראיה לבטל את המקח בכדי שאין הדעת טועה. ותוב אקשינן לדעת רב, אי דליכא לאישתלומי מיניה לינקוט לתורא בזוזיה. פירוש אם אין לו מעות למוכר להפרע ממנו יטול השור במעותיו. ופרקינן דאיכא לאישתלומי מיניה, כלומר יש בידו של מוכר להפרע ממנו הלוקח. שמעינן דהיכא דאית ליה מעות ללוה לא יכול לדחותו למלוה להפרע משאר נכסים דבעו שומא, אלא זוזי הוא דפרע ליה. ולא דמי למאן דלית ליה זוזי דשיימי ליה בי דינא מנכסיה. ויש מי שאומר היכא דאיתנהו לזוזי, דמי זה השור בעינייהו וצריך עיון. זה לשון רב חננאל ז"ל. ובבבא קמא בפרק ראשון [ט' ע"א] רב הונא אמר או כסף או מיטב שדהו, ואותיב רב נחמן עליה ישיב לרבות שוה כסף ככסף. ופריק ליה בדלית ליה. אי לית ליה פשיטא דאמרי אינשי ממרי רשותא פארי יפרע. ואמר ליה רב הונא איצטריך מהו דתימא אמרינן ליה זיל טרח וזבין קמ"ל. מהא שמעינן דלא [מסלקינן] לבעל חוב בשומא, אלא היכא דקים לן דלית ללוה מעות למיפרעיה. אבל אי אית ליה מעות [מחייבינן ליה] למיפרעיה או לזבוני הוא ולאתויי ליה מעותיו. והא דגרסינן בכתובות בפרק [הכותב לאשתו] [פ"ו ע"א] אמר ליה רב פפא לרב חמא ודאי דאמריתו משמיה דרבא האי מאן דמסיק ביה זוזי בחבריה ואמר ליה שקול מארעתי [א"ל] זיל זבין ואייתי לי. אמר ליה ההוא תולה מעותיו וכו'. התם נמי בדקים לן ביה דלית ליה זוזי. [וכבר פירשנוה] פירוש מבואר בתחלת פרק המוכר פירות לחבירו. כל זה לשון רב חננאל ז"ל. [הא דכתב] דשמעינן דדמים ראיה לבטל המקח בכדי שהדעת טועה, לא אדע פירוש הדבר. והרב ר' שמואל נטריה רחמנא כתב בזה הלשון [ל"ז ע"א], ולחזי אי דמי רידיא לרידיא אי דמי נכסתא לנכסתא, כיון דהאי גברא עביד דזבין להכי ולהכי היה לנו לילך אחר הדמים, ונימא הדמים ראיה, דלרדיא קונין בכ' דינרין ואי דמי רידיא יהב ליה דהיינו כ' דינרין הדמים מודיעים דלרידיא זבין, והרי הוא מקח טעות כמו יין וחומץ, ואמאי אמר שמואל יכול לומר לשחיטה מכרתיו לך, הא ודאי לרידיא זבין, דהא אפילו האי גברא לשחיטה נמי זבין, כיון דדמי רידיא קביל מינה מוכחא מילתא דודאי לרידיא זבניה, ונתאנה יותר משתות ומקחו מקח טעות, ולימא הדמים מודיעים. דהא אפילו רבנן דאמרי בפרק המוכר [ל"ז ע"א] אין הדמים ראיה, הני מילי גבי מכר את הצמד לא מכר את הבקר. וכדאוקימנא התם בדוכתא דקרו לצמדא צמדא ולבקר בקר ואיכא נמי דקרי לבקר צמד, דכיון דלאו כולי עלמא קרו לבקר צמד איכא למימר דהאי לוקח הוי מהנהו דקרו לבקר בקר, הילכך אמר ליה מוכר צמד מכרתי לך ולא בקר, המוציא מחבירו עליו הראיה. הילכך על הלוקח להביא ראיה שהוא מאותן הרגילין לקרות לבקר צמד, ומדלא מייתי ראיה מפסיד. אבל הכא דהאי גברא זבין לרידיא ולשחיטה מודו רבנן דהדמים ראיה, דכיון דידעינן בודאי שדרכו לקנות לרידיא אמרינן הדמים מודיעים. דכי האי גוונא נמי אמרינן התם, היכי דמי אי דקרו לצמד צמד וכו' אלא דקרו נמי לבקר צמד כולה זבין ליה. אלמא היכא דכל בני העיר קורין לבקר צמד אע"פ שפעמים קורין לו בקר אמרינן דכולה זבין ליה, דכיון דידעינן בהאי לוקח שרגיל לקרות לבקר צמד כשאר בני העיר, וגם הדמים מודיעים דבקר עם צמד זבין ליה, הילכך אמרי רבנן דהדמים ראיה. הכא נמי כיון דהאי גברא זבין לרידיא ולשחיטה והדמים מודיעין דלרידיא זבין, ודאי כיון דאיכא מילתא דמוכחא הדמים ראיה. כך נראה בעיני. עכ"ל הרב ר' שמואל נטריה רחמנא. ועדיין אינו מספיק זה הפירוש ואינו מיושב.
<h2>דף מח.</h2>
[ב"ב קע"ג ע"א] המלוה את חבירו על ידי ערב לא יתבע הערב תחלה. שאין המלוה נפרע מן הערב אלא כשבא עם הלוה בפני בית דין לפורעו, (לא היה) ונשבע שאין בידו לפורעו. ואחר כן חוזר המלוה אצל הערב. ואם אמר לו על מנת שאפרע ממי שארצה יתבע ערב תחלה. במה דברים אמורים שאין [נכסים] ללוה. ורבינו יעקב ז"ל פירש שאין לו נכסים ידועין. [מהו דתימא ניחוש ל]נכסים שאין ידועין קמ"ל דאם אמר על מנת שאפרע ממי שארצה א"נ ... נכסים אלא צריך המלוה להביא הלוה לפני ב"ד ולהשביעו שאין בידו מאומה. אבל אם יש ללוה נכסים. אפילו מטלטלי גליון. ורבינו יעקב ז"ל פירש מקרקעי. ידועין אע"פ שאמר על מנת שאפרע ממי שארצה לא יפרע [מהערב]. וקבלן אע"פ שיש נכסים ללוה יפרע מן הערב. רבן שמעון בן גמליאל אומר אם יש נכסים ללוה בין כך ובין כך. כלומר בין ערב בין קבלן לא יפרע מהערב. זה הפירוש פירש הרב ר' יצחק בר ראובן זצ"ל. והכי מסר בכתב ידו בשם הגאונים שאין המלוה נפרע מן הערב עד שיבוא הלוה לפני ב"ד [וישבע] שאין בידי לפרוע. ואיכא לעיוני, דהא דאמרינן וקבלן אע"פ שיש נכסים ללוה יפרע מן הערב, אי בעינן דלימא ליה על מנת שאפרע ממי שארצה. ורבנא יוסף הלוי כתב, וקבלן אע"ג דלא אמר על מנת שאפרע ממי שארצה. והרב ר' שמואל דרמרוג כתב, הוא שאמר לו על מנת שאפרע ממי שארצה. והרב ר' יהודה זצ"ל כתב בשם הגאון ר' שמואל אבן חפני, ודוקא דא"ל על מנת שאפרע ממי שארצה.
[ב"ב קע"ד ע"א] ההוא דיינא דאחתיה למלוה בנכסי דלוה ומקמי דלתבעיה ללוה. וזה הדיין הורידו בנכסי הלוה ועשה לו שומא מהן ואכל הפירות. בא רב חנן בר רבא וסלקיה. סילק המלוה מאותן נכסים של לוה, שזו השומא שעשה לו לאו כלום הוא מאחר שלא תבע הלוה תחילה. ואם אכל פירות יחזירם ללוה, ואע"פ שאחר כן יתבע המלוה בב"ד ולא יפרעו מעות שאין לו מעות ויאמר הלוה לב"ד תנו לו מקרקעותיו, ועשו לו שומא. אעפ"כ זו השומא שעשו לו הדיין קודם שיתבענו ללוה לאו כלום הוא, ואם אכל ממנו הפירות מחמת אותה השומא יחזירם ללוה, כי שלא כדין נעשית אותה שומא.
<h2>דף מח:</h2>
[ב"ב קע"ה ע"ב] אמר עולא ד"ת אחד מלוה בשטר ואחד מלוה על פה גובה מנכסים משועבדים מ"ט שיעבודא דאורייתא. שיעבוד דמלוה על נכסי לוה דאורייתא, דכתיב [דברים כ"ד] בחוץ תעמוד והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה וגו', ואמרינן כי היכי דאיהו חייב לפרוע הם הכי נמי חל השיעבוד על הנכסים, שאפילו מכר קרקעותיו בעל חוב גובה מהן. ומה טעם אמרו מלוה על פה אינה גובה מנכסים משועבדים משום פסידא דלקוחות. שלא ידעו הם בהלואה ויקחו ממנו, ומשום תקנת השוק הוא. אבל מלוה בשטר אינהו דאפסידו אנפשייהו, דשטר אית ליה קלא והם ידעו כשלקחו ששיעבוד בעל חוב היה עליו. ורבה אמר דבר תורה וכו' מ"ט שיעבודא לאו דאורייתא. דנהי דאיהו חייב לפרוע, אבל השיעבוד אינו חל על הנכסים, שאם מכרו לאחר מכורין ואין בעל חוב יכול לטרוף מהן. לית ליה קלא. וכי פסיד מלוה כדין מפסיד דלית ליה קול, וליכא משום נעילת דלת, דאינהו דאפסידו אנפשייהו דהלוו בלא שטר. אבל במלוה בשטר דאית ליה קול, אם איתה דלא גבי ממשעבדי אתה נועל דלת בפני לווין, דיאמר המלוה הכל יודעין דהלויתי לו מעותיו, ויקח ממנו ולא אטרוף. והלכה כעולא. ומקשינן דרבה אדרבה. ופרקינן דרבה דאמר קרקע יש לו, אליבא דבני מערבא דאמרי בכור נוטל פי שנים במלוה קאמר, וליה לא סבירא ליה. דאי לדידיה שיעבודא לאו דאורייתא ובין גבו קרקע ובין גבו מעות אין לו. וכתב הגאון ר' יצחק ז"ל, דהלכה כעולא, דהא רב פפא דהוא בתרא פסק הכי בפרק האשה נקנית [קדושין י"ג ע"ב] אמר רב פפא הילכתא מלוה על פה גובה מן היורשין ואינה גובה מן הלקוחות גובה מן היורשין שיעבודא דאורייתא ואינה גובה מן הלקוחות דלית ליה קלא. והא דקא פסיק רב פפא הכא גובה מן היורשין שלא תנעול דלת בפני לווין, דמשמע משום נעילת דלת הוא דגובה מן היורשין, אבל מן הדין לא, דשיעבודא לאו דאורייתא, ואינו גובה לווה מן הלקוחות דלית ליה קלא. לאו דפליגא דידיה אדידיה אלא היינו טעמא דאוקמוה [רבנן] אדאורייתא וגובה מן היורשין שלא תנעול דלת בפני לווין.
<h2>דף נא:</h2>
[ב"ב קי"א ע"ב] אימא הני מילי אלמון. שהיה לו בן שנשא בתולה והכי קאמר אם הוא בחור שנשא אלמנה ראשית אונו נוטל פי שנים בכל אשר ימצא לו אע"ג דאינו אונה. אבל לא אונה שאם הוא אלמון שנשא בתולה, דאיכא אונה לחוד אינו נוטל בה פי שנים בנכסי האם. אבל היכא דהוי גם אונו וגם אונה כגון בחור שנשא בתולה אימא מגו דשקיל פי שנים בשלו שקיל נמי פי שנים בשלה, דהוי בכור לנחלה בין לאב בין לאם. דליכא לאוקומי מיעוטא דאונו ולא אונה אלא במאי דדמי למעוטי טפי כגון היכא דליכא ראשית און [משני] צדדין. לו משפט הבכורה. האי לו דריש ליה לגבי אב, לומר דבנכסי אב שייך משפט [הבכורה ולא] בנכסי אם. והכא ליכא לאקשויי אימא הני מילי בבחור וכו' כדלעיל, דמשפט כתיב כל דין בכורה בנכסי האב הוא ולא בנכסי האם. והאיש יורש את אשתו. אפילו היכא דאיכא בן, שהרי הבעל אין זה קרוב כשאר קרובים שקרובים לה ממשפחתה ואפילו הכי קודם להן דבעל יורש אשתו, והכי נמי קודם לבן. דודאי קרובים יש לה, ואפילו הכי בעל יורשה. שארו זו אשתו. דכתיב שארה כסותה. ולאו אמילתא דלעיל קאי ואם אין אחים לאביו, אלא מילתא באפי נפשה. והקרוב אליו. קאי אלעיל. ואם אין אחים לאביו ונתתם את נחלתו לקרוב אליו. יכול אף היא תירשנו. דקרא הכי משמע ונתתם את נחלתו לאשתו אם ימות הוא, ואם מתה היא וירש אותה הבעל יורשה. תלמוד לומר וירש אותה. דמצי למכתב וירש בלא אותה, דמשמע הוא יורשה והיא יורשתו כפרישית ונתתם את נחלתו לשארו וירש, קרי ביה ונתתם לשארו, וקרי נמי אם מת שארו וירש הבעל. אותה אתא למעוטי דאין היא יורשת אותו, ונתתם נחלתו לשארו, מתרצי לקמן. פירוש.
[ב"ב קכ"ב ע"ב] אחד הבן ואחד הבת. כולה מפרש בגמרא. אלא שהבן וכו'. בגמרא מפרש מאי אלא. ואינו נוטל פי שנים בנכסי האם. כדדרשינן לעיל [קי"א ע"א] לו משפט הבכורה, משפט הבכורה לאיש ואין משפט הבכורה לאשה. והבנות ניזונות. בנכסים מועטים, כדאמרינן במי שמת [קל"ט ע"ב] בזמן שהנכסים מרובים הבנים יירשו והבנות יזונו ובזמן שהנכסים מועטין הבנות ניזונות והבנים ישאלו על הפתחים. ואינן ניזונות בנכסי האם. לא במרובין ולא במועטין במקום בנים, שהבנים יירשו את הכל. ד[אינה נוטלת] בת בנכסי האם. אבל גבי נכסי אב ניזונות בתנאי כתובה, שכך כתב לה בנן נוקבן דתהויין ליכי מינאי וכו' ..... יש לאם ואם. והיכא דאין לו מה לירש כגון נכסים מועטים, אפילו מזון לא שקיל. ועוד מאי אלא. היאך מוסב על הרישא. הא לא קתני [ברישא] דנכסי האב ונכסי האם שוין דליתני בסיפא אלא בדבר זה יש חילוק בין נכסי האב לנכסי האם.
[ב"ב קי"ט ע"א] והא ראוי לחפר הואי ביתידות אוהלים. כלומר במטלטלין עצמן שהיו להן במדבר, כגון יתידות שתוקעין בהן אוהלים ושאר מטלטלין שהיו להן, אבל לא נטלו בקרקע חלק בכורה. ולהכי נקט יתידות אוהלים, דודאי לכולם היו יתידות אוהלים, שאין אדם עומד במדבר בלא אוהלים. מורשה כתיב. ולא ירושה. ומספקא למשה מאי דאמר רחמנא ירושה מאבותיכם אברהם ויצחק שמורישין להן, דהוי מוחזק ונוטל בכור פי שנים. או דילמא להם שמוריש ליורש ולא יכנסו לארץ, אבל לא הוי מוחזק.
[ב"ב קכ"ו ע"א] ומלוה שעמו פלגי. כלומר אם הוא עצמו הבכור היה חייב לאביו, בהא מספקא לן אי הוי מוחזק או לא. והוי ממון המוטל בספק וחולקין אותו חלק בכורה. שאם היה החוב י"ב סלעים והם שני אחין, ואם באו לחלוק בשוה היו נוטלין זה ששה וזה ששה, ואם בתורת בכורה היו נוטלין זה שמונה וזה ארבעה, אותן השנים שבין זה לזה חולקין ונוטל הבכור שבעה והפשוט חמשה. וכתב הגאון ר' יצחק ז"ל הכי, ובמלוה שעמו פליגי, יש בה חילוק משאר מלוה שחייב אחר לאב. כלומר הואיל וישנה תחת ידו יש לו חלק בכורה, דמוחזקת היא. ואיכא מאן דאמר ובמלוה שעמו פלגי ליה אחיה בהדיה, דשקיל איהו פלגא חלק בכורה, ואידך פלגא פלגי להו כולהו בשוה. דמספקא לן אי הויא מוחזקת או לא. דאיכא למימר כיון שישנה תחת ידו ולית ליה ולא מידי, הילכך שקיל כולה. ואיכא למימר כיון דלא מטא ליד דאבוה כמלוה דעלמא דמי ולית ליה ולא מידי. הילכך שקיל פלגא.
<h2>דף נב.</h2>
[ב"ב קל"ב ע"ב] ומקולי כתובה שנו כאן. קאי אכולהו כדאקילו לגבי זיבורית ולגבי שבח דבעל חוב גובה את השבח אבל לא אשה בכתובתה, דיותר ממה שאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא. אבל גבי בעל חוב לא מקילינן, כדי שלא תנעול דלת בפני לווין, אא"כ מחל בפירוש השעבוד שיש לו על הנכסים.
<h2>דף נב:</h2>
[ב"ב קכ"ג ע"ב] מוחכרת. לחצי שכר. ומושכרת. לדבר קצוב עד זמן פלוני. ילדה. אחר מיתת אביהן ברשות החוכר והשוכר. בכור נוטל פי שנים. דכיון דשבחא דממילא הוא ואביהם מוחזק בפרה והפרה השביחה ממילא, כמו שהוחזק בשבח דמי. אבל בנו בתים. אחר מיתת אביהן, דהוי שבח דעל ידי הוצאה, ראוי הוא, ולא שקיל בכור פי שנים.
[ב"ב קכ"ד ע"א] אף מוחכרת ומושכרת שבחא דלא חסרי בה מזוני. דאי חסרי בה מזוני, דהוי שבח דעל ידי הוצאה לא שקיל בכור פי שנים. ואם תאמר ליתני רועה באפר, ואנא ידענא שמוחכרת ומושכרת נמי היכא דלא חסרי מזוני דשקיל בכור פי שנים. איכא למימר דאיצטריך דסקד"א כיון דמשום שכירות נותנין לה מזונות לא מיקרי שבחא דממילא, קמ"ל דכיון שהיתומים עצמן אין חורשים כלל אלא אחרים, שבחא דממילא חשבינן ליה היכא דאין מעלין לה מזונות. צרפתי. ירשו שטר חוב בכור נוטל פי שנים. רבי קאמר לה, אבל לרבנן אין בכור שקיל פי שנים בשטר חוב. אבל לרבי [הרי הוא כאילו השטר] השביח ושקיל פי שנים מהחוב, אבל לא ... השביח. לרבי נמי דוקא מלוה בשטר, אבל מלוה על פה כיון דיכול למימר פרעתי, ראוי הוא אפילו לרבי. אם אמר איני נוטל ואיני נותן. כלומר אם אמר איני נוטל פי שנים מכל ירושת אבי, והריני מוחל חלק בכורה ואטול חלק כפשוט, ולפיכך לא אפרע למלוה פי שנים אלא כנגד מה שאני נוטל רשאי. וכשתובעו המלוה לדין אין ב"ד יכולין לכופו לפרוע אלא כנגד פשיטותו. ונפקא מינה שצריך המלוה לתבוע אחיו של זה בדין, ואם אין יכול לכופו מפסיד. דסד"א דכיון דבכור הוא וזכי ליה רחמנא פי שנים, לא יוכל לומר איני חפץ שיהא שלו, דבעל כרחו הרי הן שלו, דמשעה שמת אביו ירש פי שנים עד שיפקירם או עד שימכרם או עד שיתנם לאחרים, וצריך לפרוע לזה המלוה כנגד פי שנים. קמ"ל דבעל כרחו לא זכי ליה רחמנא, דכתיב לתת לו פי שנים, כעין מתנה שאם לא רצה לקבלה אין מזכין לו בעל כרחו, דלא קרייה רחמנא ירושה אלא מתנה. אבל מחלק פשיטותו אינו יכול לומר כן, שהרי הוא יורש בעל כרחו. ויש מפרשין ואם אמר איני נוטל בשטר שיש לאבי על אחרים פי שנים ואיני נותן בשטר חוב שיצא עליו פי שנים [רשאי]. ושיבוש גמור הוא, שהרי (הוא) [השטר] היוצא על אביהם אין דינו לגבות משטר שיש לאביהם על אחרים, [דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח אלא ממקרקעי הוא דקזכי, הלכך אע"ג שמחל חלק בכורה מן השטרות של אביו] (ש)כיון שנוטל חלקו מן הקרקעות פי שנים חייב לפרוע למלוה פי שנים. ולהאי סברא איכא לעיוני מאי דאמרינן בעלמא [ק"ז ע"ב] שני אחין שחלקו ובא בעל חוב ונטל חלקו של אחד מהן, דמשמע דבעל חוב יכול ליטול כל החוב מן האחד. איכא למימר דכי אמרי' דיכול ליטול כל החוב מאחד מהן, היכא דעשאו אפותיקי.
[ב"ב ק' ע"ב] בעל כרחו. של לוקח. תקנת חכמים היא. משום פגם משפחה. גנאי הוא לקרובים שאין להם מקום לקבורה, הילכך אמור רבנן לישקול דמי וליהדר.
